"התגייסתי במרץ 17, תחילת הטירונות הייתה מאתגרת", מספר סמ"ר נועם אבוטבול, מ"כ טירונים בחטיבת גבעתי. "היה לי מפקד שדרש ממני הרבה ושינה אותי מקצה לקצה - בריצות ובמשמעת, ואני חושב שהוא עשה עבודה מעולה".

נועם אבוטבול נזכר ברגע מצחיק מתקופת הטירונות שלו, ומספר: "בסוף שעת הט"ש (טרום שינה) יש שתי דקות ללכת לישון ולשמור על השקט. המפקד שלנו תמיד אמר לנו שאם נעשה רעש הוא יקפיץ אותנו על ב' ונצטרך להסתובב עם אלונקות בכל הבסיס. אחד מהחברים שלי היה עושה קולות של כבשים באוהל כשהמפקד היה הולך. כולם צחקו מזה והשתיקו את עצמם כדי שהמפקד לא יבוא. יום אחד אותו החבר עשה את הקולות של הכבשים והמפקד חיכה לנו מחוץ לאוהל והקפיץ אותנו".

 הרגשתי שזה ממש חיבר בינינו 

"היה לנו מסע אחד של 15 קילומטר לקראת סוף ההכשרה, ואחד מהחברים שלי לא הצליח להתמודד עם המשקל וההליכה - אז החזקתי לו את היד ועזרתי לו כמעט כל המסע. כשהוא סיים את המסלול הוא הביא לי חיבוק טוב, עם כל הזיעה והריח המסריח. הרגשתי שזה ממש חיבר בינינו".

זאת אווירה של סוף, משהו שאתה מחכה לו שמונה חודשים בציפייה מטורפת

אתה חושב רק על לסיים את זה

"מסע הכומתה היה הכי כיף למרות שהוא היה הכי ארוך (35 קילומטר ועוד חמישה קילומטרים אלונקה) ולאורך כל הדרך הייתה אווירה טובה בפלוגה. זאת הייתה אווירה של סוף, משהו שאתה מחכה לו שמונה חודשים בציפייה מטורפת לכומתה הסגולה. כשאתה מגיע למסע כל מה שאתה חושב עליו זה רק לסיים את זה. היו הרבה עצירות כאלה נחמדות של מלא צ'ופרים וכל אחד הוציא מהתיק שלו כל מיני חטיפים וממתקים, היתה אווירה ממש חיובית גם עם כל המפקדים".

זכור לך הרגע בו סיימת את המסע וקיבלת את הכומתה?

"זה היה רגע ממש מדהים, אני זוכר שהתחלנו את האקט של האלונקות (אקט הסיום, חמישה קילומטרים). בקילומטר האחרון של האקט באנו לעלות להר מסוים וראינו הר ממש גבוה, כולו מכוסה עצים ומתוך העצים יצאו מלא פלאשים ושמענו שריקות וצעקות עידוד. התחלנו ללכת, עלינו בשביל ולאורך כולו, כקילומטר, המשפחות שלנו היו בצידי הדרך. ההורים שלנו נכנסו איתנו לדרך וסחבו יחד איתנו את האלונקות, לא ידענו את זה - זאת היתה הפתעה מטורפת".

זוכר את הפעם הראשונה בה פיקדת?

"הפיקוד הראשון שלי היה קצת שונה מפיקוד על טירונים, כי פיקדתי על מחלקה ותיקה - לוחמים שכבר בגדוד. בתור מפקד הגעתי ישר לקו עזה בזיקים, ותפסנו שם את הקו חמישה חודשים. היה לנו אירוע אחד שאני זוכר ממש טוב - במהלך הסיור ישבנו בתוך רכב הסיור, תפסנו את כל הגזרה של החוף. התצפיתנית אמרה בקשר שיש מחבל ממש על הגדר, ניסינו להבין מה קורה והתחלנו לנסוע לכיוון המקום של האירוע. שמענו בקשר שהוא כבר ירה כמה כדורים וזרק שני רימונים על חברים שלנו שהיו באותו הזמן במשימה אחרת באזור הים. נסענו לשם מהר, המ"פ (מפקד פלוגה), המג"ד (מפקד גדוד) ואני. העלנו תצפיות לאוויר, עשינו את כל הדברים שצריך לעשות, ובסוף הרגנו אותו ממש לפני שהוא הצליח לפגוע במישהו".

בסופו של דבר, במצב של מלחמה למשל, אנחנו נרד לפרטים הכי קטנים של משמעת ודיוקים

שגרת היום - יום

"כל יום נפתח במסדרי בוקר, זה הבסיס בצבא. זה נפתח ברמה הכי גבוהה שאפשר - מעירים את החיילים, נותנים להם שבע דקות לעלות על ב', אחרי זה נותנים להם עוד שבע דקות לעשות גלח"ץ (גילוח וצחצוח), אחר כך אנחנו מתחילים לעבוד איתם על מסדרי הבוקר ועל הסטנדרטים שלהם. הם מביאים תיק אישי מהבית, אז אנחנו דואגים ששום דבר מהשרוכים של התיק לא בורח החוצה ושהכל נראה טוב. אנחנו מכניסים ומצניעים הכל כדי שהטירונים ידעו שבסופו של דבר, במצב של מלחמה למשל, אנחנו נרד לפרטים הכי קטנים של משמעת ודיוקים".

פעם אחת בא אליי חייל עם בקשה וכמעט עלו לי דמעות בעיניים מולו

איך זה להיות בצד השני של החוויה, עכשיו כשאתה מפקד?

"האמת שזה ממש כיף ומעצים, הייתי בטוח שזה יעייף אותי פיזית ונפשית, אבל זה רק ממלא אותי כל יום פה. יש לפעמים חיילים שמגיעים אליי עם בקשות. פעם אחת חייל שלי הגיע אליי עם בקשה וכמעט ירדו לי דמעות בעיניים מולו. יש רגעים שאני נכנס לחדר, זורק את כל הדברים שלי משמחה ומאושר - לעזור לחייל שלי שרצה משהו זה פשוט כיף. זה פשוט כיף ללמד חיילים איך להיות לוחמים ולחנוך אותם".

ממני אליכם

"הרבה פעמים נעדיף את מה שאנחנו רוצים, את הבחירה האישית שלנו, אבל כשמדובר בצה"ל ובמדינת ישראל, עלינו לשים את טובתנו האישית בצד וללכת לאן שהדגל יקרא לנו. תתגייסו לקרבי! תתרמו למדינה ותתמלאו בסיפוק וגאווה. ואם כבר, אז ברור שגבעתי".