מקור השם

משמעות ההצדעה היא הבעת כבוד, בין אם לאדם או לסמל. ההצדעה מתבצעת תוך הרמה של יד ימין ישרה אל עצם הרקה, הממוקמת בין העין לאוזן, בהמשכת קו הגבה הימינית עם היד.

שם נוסף לעצם הרקה בעברית הוא "צדע" ומכאן גם מקור המילה "הצדעה", כלומר, הרמת היד אל הצדע. באנגלית, המילה המקבילה לפעולה זו הינה salute, מילה שמשמעותה בשפות אירופאיות רבות ברכת שלום

אז, למי מצדיעים ומתי?

נוסח פקודת המטה הכללי בצה"ל אודות ההצדעה קובע כי "ההצדעה הינה ברכת שלום צבאית. היא הדרך בה חולק חייל כבוד לחייל אחר. ההצדעה במהותה היא גם הביטוי הצבאי למתן כבוד למדינה (כולל מדינות זרות), לראשיה, לסמליה, לדגלה ולהמנונה".

בישראל, בעת ניגון ההמנון הלאומי והנפת הדגל, מחויבים קצינים ונגדים על מדים להצדיע לסמלים אלו, תוך עמידת דום. נוסף על כך, מקובלת ההצדעה במעמד טקסי ורשמי לדרגות קצונה בכירות החל מאל"ם (אלוף משנה) ועד לגורמים ממלכתיים בכירים כמו ראשי מדינה ונשיאים, המחויבים גם הם להחזיר הצדעה.

איך הכל התחיל?

מקור ההצדעה הינו בימי קדם, בהם נהגו גברים בעת שראו זה את זה מרחוק, להרים את ידיהם באוויר עבור ברכת שלום וכן עבור הזדהות כלא חמושים. מנהג זה התפתח עם השנים להצדעה הצבאית הראשונה המיוחסת ללגיון הרומאי. ההצדעה הרומאית הייתה למעשה הנפת יד ישרה בזווית של 45 מעלות.

ההצדעה המוכרת לנו כיום נוצרה בימי הביניים, בהם נהגו שני אבירים משוריינים רכובים על סוסיהם במפגשם להסית עם יד ימינם את מגן הפנים בקסדתם כלפי מעלה על מנת להזדהות אחד בפני השני. פעולה זו מזכירה מאוד את ההצדעה המודרנית וזהו ככל הנראה מקורה הישיר.

ההצדעה בצה"ל ובעולם

בצבאות רבים בעולם מקובל להצדיע כשכף היד פונה כלפי חוץ. ההצדעה הנפוצה בצה"ל ובצבאות נוספים אחרים כמו צבא ארה"ב ובצבא הרוסי נעשית עם כף יד סגורה. מחווה זו התפתחה בצי המלכותי של בריטניה, מאחר ועקב עיסוקם בזפת של החיילים, התלכלכו כפפותיהם הלבנות של הקצינים ואילו לא ראוי היה להציג כף יד מלוכלכת בעת הבעת כבוד לאישיות בכירה.

בניגוד לצה"ל, במדינות רבות ההצדעה נעשית אך ורק כשכומתה או כובע לראשו של החייל וכמו-כן לא נהוג להצדיע בתוך מבנה. בזמן מלחמה אסורה ההצדעה מחשש שיזהו צלפי אויב מטרות קצינים בכירות.

פקודות נוספות בצה"ל קובעות כי כשקבוצת חיילים מקבלת אישיות בעלת דרגה בכירה, רק ראש הקבוצה יהיה זה שיצדיע. כשבידי החייל נשק, ישתמש בהצדעה נוספת בפקודה הנקראת "דגל'שק"; במצב זה מוחזק הרובה עם שתי הידיים באופן מאונך לגוף.